בשנים האחרונות, כנראה שמתם לב, חלה עליה משמעותית במודעות האקולוגית ובצורך במציאת תחליף לייצור אנרגיה שאינה ע"י שריפת דלקים פוסיליים, מחקרים רבים הראו כי שריפת דלקים פוסיליים משפיעה על מצב האוזון וכי נגרמת עלייה מתמדת באקלים הגורמת בין היתר להפשרת הקטבים ולהשפעות אקולוגיות חמורות.
העלייה במודעות בשנים האחרונות איננה מקרית והיא פרי עבודתם של האו"ם אשר עמלו על פרסום אמנת קיוטו לצמצום התחממות כדור הארץ. על אמנת קיוטו חתמו 166 מדינות אשר התחייבו לפעול לצמצום גזי פליטה, אשר הוגדרו כמסוכנים, וכל מדינה הגדירה לעצמה יעד לצמצום הפליטה. ישראל, כיוון שטרם נכנסה ל-OECD באותה תקופה, הוגדרה עדיין כמדינה מתפתחת ולכן לא חלו עליה הגבלות כפי שחלו על מדינות מפותחות כמו האיחוד האירופי (יעד של 8% צמצום פליטה בין השנים 2008-2014) ארה"ב (7%) ויפן (6%). למרות זאת לקחה ממשלת ישראל צעד נוסף והחליטה להציב יעד של התייעלות ב-20% עד שנת 2020 ע"י התייעלות אנרגטית ושימוש באנרגיות מתחדשות.
יעד ביניים שהציבה הממשלה הוא שכבר ב-2015, 7% מייצור החשמל במדינה יעשה ע"י אנרגייה מתחדשת, בפועל נכון לסוף 2014 המספר האמיתי הוא פחות מ-2% כאשר מכסות שניתנו לטובות אנרגיות מסוימות כמו פוטו-וולטאי נוצלו במלואן ומכסות לטובות אנרגיות רוח וביו-מסה כמעט וכלל לא נצלו.
בשנת 2009 כאשר נפתחו המכסות לאנרגיות מתחדשות, בתעריפים שהיום נראים לא מציאותיים כמו 2 ש"ח לקווט"ש, היה בהתחלה חשש גדול מצד האוכלוסייה, עלויות של מערכות 50KW סולארי בקרוב למיליון ש"ח וכשאין לבנק מדיניות הלוואות ברורה הציבה הרבה חששות בקרב מתעניינים, בעיקר בגלל שמדובר במשהו חדש שטרם נראה בישראל. בהמשך כאשר חקלאים החליטו להשקיע מהונם האישי, קנו מערכות כאלה במזומן והתחילו להכניס לא מעט כסף, הרבה הבינו בדיעבד שהראשונים עשו החלטה נבונה והתחרטו שלא עשו כמותם, לאט לאט "נאכלו" כל המכסות האטרקטיביות, והתעריפים נכון להיום בתחום הסולארי נמצאים ברמה של מחירי הרשת (כ0.5 ש"ח לקווט"ש) ואפילו מתחת לכך.
לעומת זאת קיימות עדיין המכסות לאנרגיית רוח שנשארו בתעריפים אטרקטיביים, המכסות באנרגיית רוח מתחלקות לטורבינות רוח עד הספק של 15KW, טורבינות עד הספק 50KW (למתקן לוא דווקא טורבינה יחידה) ולטורבינות מעל ל-50KW. המכסות הללו נפתחו יחד עם הסולארי ב-2009 אך לא נוצלו כלל, אפילו טורבינה 1 לא נכנסה להסדרה הזאת ב-6 שנים, לא קטנה לא בינונית ולא גדולה (הטורבינות ברמה"ג, גם בעסנייה וגם בהר בני-צפת, הוקמו בשנות ה-80 כטורבינות חלוציות). נכון לסוף שנת 2014 התעריפים עבור מתקני רוח הם 1.51 ש"ח לכל קוו"ט מיוצר חמתקנים עד גודל של 15קוו"ט ו-1.18 ש"ח למתקנים עד 50 קוו"ט. התעריפים הללו מאפשרים להתקין טורבינות רוח קטנות (עד 15KW) שיהיו בהחזרי השקעה אטרקטיבים (מעל 12% בשנה) במקומות שיש להם רוח ממוצעת של 5 מ/ש (כ-18 קמ"ש) ומעלה, לרוב מדובר באזורים גאוגרפים של מעל ל-400 מ' אך ישנם גם יוצאים מהכלל ומקומות נמוכים שיש בהם מסדרונות רוח. האזורים הגאוגרפים בארץ, ככל אצבע, שיש בהם רוח אטרקטיבית הם: רמה"ג, גליל עליון, תחתון ומערבי, גלבוע, איו"ש, ירושלים והרי הסביבה, ערבה ואילת, עדיין רצוי מאוד להציב מד-רוח באתר המיועד ולבדוק רוח במשך 4 חודשים לפחות לפני שמתקינים את הטורבינה.
הסיבה העיקרית לכך שלא הוקמו טורבינות רוח במדינה, היתה היעדר חקיקה וקווים מנחים לוועדות התכנון. באוגוסט 2014 פורסמה, לאחר כמה שנים טובות של עבודה ומאמץ משותף של גורמים ממשלתיים, תמ"א 10/ד/12 לאנרגיית רוח הנותנת קווים מנחים לוועדות מקומיות ומחוזיות כיצד לאשר טורבינת רוח בין אם במתווה של היתר ובין שבתוכנית מפורטת שיתכן שתדרוש גם שינוי יעוד קרקע.
יש אספקטים חיובים בכך שישבו על פרסום תמ"א שכזאת ורצוי שלא כל וועדה תאשר הרמה של עמוד בגובה של מעל 10 מ' ללא הנחיות ברורות, אבל על הדרך הם מבקשים לתת גם דין וחשבון לשכנים הגרים בקרבת הטורבינה (שחלילה הטורבינה לא תכער את הנוף או תרעיש לשכנים), לציפורים שעפות מעל אדמת ישראל(שחלילה הטורבינה לא תפגע בציפור נדירה), למשרד הביטחון שאולי ירצה להגן על המדינה באזור הטורבינה (שחלילה הטורבינה לא תעצור את הקרב), לרשות התעופה האזרחית שאולי תרצה לאפשר לטייסים חובבים לטוס באזור הטורבינה (שחלילה הטורבינה לא תפגע בתחביב).
אני מאמין שניתן לפרש את הפיסקה האחרונה כמעט צינית, אך האמת שחלק מההמגבלות חשובות, מאידך המגבלות הללו מונעות התפתחות של ענף שבסופו של יום אמור להועיל, לשפר ולשמר את כדור הארץ (או לפחות את הסביבה שלנו) ולהפחית בשימוש באותם דלקים פוסיליים שקבעה הממשלה שפוגעים בוודאות מוחלטת באורך החיים של כולנו וגורמת לתחלואה בטווח הארוך.
